הייתי בערך בן שנה כשהאימא הפולנייה שלי, מריאנה סיבינסקה, לקחה אותי מן הגטו. היה זה בשנת 1941 . במשך כמה שנים היא גידלה אותי יחד עם ולדיסלב ויילסיק, שהיה הסנדק שלי, לדבריה. היא הייתה לי אימא אמיתית ואהבה אותי כמו הייתי בנה הביולוגי. היא עבדה קשה כדי לפרנס אותנו וחיינו בעוני. היא הייתה אמא טובה ואני לא ידעתי להעריך את זה – הייתי בורח מן הבית, לא רציתי ללמוד. כשהייתי בן 13 התחלתי לעבוד. את החוסרים בהשכלה השלמתי כשהייתי כבר נשוי ואבא. המראה שלי היה שונה. היה לי שיער שחור, וצחקו עליי שאני שחור יותר מהעורבים. הילדים בחצר קראו אחריי ז'יד, יהודי. איכשהו ניחשתי שאני ילד מאומץ, אבל מעולם לא דיברנו על כך. כשהייתי ילד זה לא עניין אותי, כשבגרתי חשבתי שאימא תספר לי בעצמה. חלפו שנים, הייתי עסוק בעבודה, בלימודים, במשפחה ונושא המוצא שלי נדחק. הסתדרתי בחיים, אבל המחשבה מי אני באמת הטרידה אותי. אבי המאמץ שהוציא אותי מהגטו יחד עם אימא, כבר לא היה בחיים. התחלתי לתחקר את המשפחה והשכנים. נודע לי רק שהוציאו אותי מן הגטו, שלאימא היו בבית מסמכים כתובים באותיות עבריות, אבל היא שרפה אותם בשנת 1968. בסוף חייה אימא חלתה. פעם, כשהרמתי את הקול, היא אמרה: "למה אתה צורח עליי, למה אתה שונא אותי כל כך? בלעדיי הגרמנים היו חונקים אותך מזמן".