נולדתי ב–3 במארס 1940 בווילנה. גרנו באחת השכונות הישנות בעיר. בספטמבר 1941 נאלצנו להיכנס לגטו. אבי סמואל מורהאקל ושני אחיו הגדולים נרצחו באחת ההוצאות להורג ביער פונאר. אימא רצתה להציל אותי בכל מחיר. היא החליטה למסור אותי לטיפולה של משפחה פולנית, שכניה מן השכונה בווילנה. היא האמינה שתשרוד את המלחמה ותחזיר אותי אליה. הוציאו אותי מן הגטו והשאירו אותי במקום מוסכם, בשיחים בין בתים. הייתי לבושה במעיל לבן חם והיה עליי פתק עם שמי הפרטי, תאריך הלידה ושקית סוכר. אימא נשארה בגטו לבדה, בלי בעל ובלי ילדים. היא כנראה התגעגעה אליי מאד, כי למרות הסכנה, שיחדה את השומרים ויצאה אל הצד הארי. פטרול גרמני ירה בה. זרים גמורים אספו את גופתה מן הרחוב וקברו אותה בבית הקברות היהודי. אחרי מותה של אימי החליטה המשפחה להיפטר מ"הצרה הזאת" ולמסור אותי לגרמנים. הם הודיעו לז'נדרמים שמצאו ברחוב ילדה יהודייה. גורלי נחרץ, הניחו אותי בנפחייה שם הייתי אמורה להמתין לבואו של הז'נדרם.

כשראה אותי, הוא ידע שלא יוכל להרשות שייקחו אותי, למרות הסכנה.כשהגיע הז'נדרם, הוא לקח אותו הצידה והסביר לו משהו בגרמנית. לבסוף, הגרמני העיף אליי מבט – והלך. וכך, הייתי לבתם של מריה וולדיסלב סרוצ'ינסקי. להוריי המאמצים לא היו ילדים משלהם, וכבר בנובמבר 1944 הם הטבילו אותי בתור בתם. שנים רבות תעודת ההטבלה הייתה המסמך היחיד שהעיד על קיומי. לפיו, הכינו לי אחר כך תעודת לידה. לא פעם חשבתי האם באמת נולדתי ב 3- במארס 1940 ? לעולם לא אדע – הפתק שכתבה אימי הביולוגית בכתב ידה נעלם, ואנשים שידעו על לידתי אינם עוד בין החיים. אחרי המלחמה רצו הוריי המאמצים להגיע לפולין. הם חזרו בטרנספורט הראשון ורצו למחות כל סימן לכך שאני ילדה יהודייה מאומצת. את החוזרים למולדת מווילנה שלחו אז לאזור פומוריה, בצפון, לשם הגיע גם הסנדק שלי. ויחד אתו, סוד מוצאי הגיע לעיר בה גרתי עם הוריי. ההורים לא רצו להיפרד ממני. הם ראו בי בת לכל דבר ואהבו אותי. מעולם לא סיפרו לי את האמת על מוצאי, אף שידעה על כך העיר כולה. כל עוד הייתי קטנה, לא הבנתי את ההערות והעקיצות שכוונו אליי. כשהייתי שואלת את אימא אם אני בתה, היא הייתה מתחילה לבכות. לא רציתי לפגוע בה והחלטתי לא לשאול יותר. ההורים שלי היו אנשים טובים, רגישים לגורלם של ילדים. לפני המלחמה הם גידלו בביתם כמה מאחייניה של אימא. הם אימצו אותי וכעבור שנים אחדות לקחו אליהם גם ילד קטן שהיה קרוב משפחה רחוק שלהם. מותו של אבי השפיע עליי מאד, לא יכולתי להעלות בדעתי שאאבד גם את אימא. למרבה המזל היא חיה שנים רבות. לא גרנו יחד, אבל הייתי מבקרת אצלה כל יום. היא הייתה אסירת תודה על הטיפול שלי בה והייתה חוזרת ואומרת שבלעדיי הייתה מתה מזמן. היא מתה בידיי.