מי שהוציא אותי מהגטו היה אבי האמיתי, בבעזרת הארגון היהודי הלוחם. החפירה דרכה הוצאתי מהגטו הובילה מכיכר מוֹרָנובסקי בגטו עד מסוף החשמליות המרכזי ברחוב סירקוב 7. היום זהו רחוב סטָבקי, בו ניצב הבניין הגדול של אינטרקו. אבא מסר אותי לקזימירה ציארקובסקה, אשתו של פועל שעבד באותו מסוף, כשאני ישנה והפה שלי מודבק וביקש ממנה לשמור עליי ללילה אחד. הוא מיהר ורק הספיק לומר לה ששמי הוא פולה. למחרת לא הגיע.

בני הזוג ציאָרקוֹבסקי ומשפחת יאנוס שגרה יחד אתם, פחדו להחזיק ילדה יהודייה. יאנוס אפילו רצה להניח אותי ליד חומת הגטו. משפחות רבות טיפלו בי, אבל אף אחת מהן לא רצתה אותי לתמיד. עברתי מיד ליד עד שלבסוף שוב הגעתי לגברת ציארקובסקי. כשפרץ המרד בגטו, כבר היה ברור שאיש לא יבוא לקחת אותי. ב 7- במאי 1943 הטבילו אותי ונתנו לי תעודת לידה על שם טרסה ציארקובסקי, ילידת 23 בדצמבר 1939 . וכך נשארתי ללא זהות, ללא תאריך לידה אמיתי וללא שם משפחה אמיתי. אחרי כישלון מרד ורשה הגעתי עם אימי המאמצת למחנה בפרושקוב. משם לקחו אותנו למחנה עבודת כפייה באופנבאך, לא רחוק מפרנקפורט. כעבור כמה שנים, כשהתוודעתי לתולדותיי, היא אמרה לי שאילו הייתה צריכה למסור אותי, הייתה מוסרת אותי רק לקרובי משפחה. היא לא הייתה אימא חמה, לא שיחקה אתי, לא חיבקה, אבל היה לי גג מעל הראש, אוכל ובגדים. היא דאגה לי בדרכה. היא שלחה אותי לבית ספר לתפירה כדי שיהיה לי מקצוע. הידע בתפירה עזר לי להשלים הכנסה בזמן שעבדתי כמורה בבית ספר. עם השנים רציתי יותר ויותר לדעת מי אני, אבל למרות מאמציי, לא הצלחתי לעלות על עקבות כלשהם של בני משפחתי. האמנתי ואני מאמינה עד היום שמישהו מהם שרד. בילדותי לא ידעתי אהבת הורים וזה השפיע על משפחתי שלי ועל יחסיי עם בתי. לא ידעתי להראות רגשות ולהיות אימא טובה.