התינוקת סבלה מקור, הייתה מלוכלכת ורעבה. לשמלת המשי הלבנה שלה היה מוצמד פתק: "למשפחת זָלֶך. שמה אווה". זו הייתי אני. נודע לי על כך כעבור שנים, כאשר סוף סוף העזתי לשאול קרובת משפחה, על מוצאי. היא זכרה את נסיבות בואי למשפחת זלך. היא אמרה לי שהוריי הביולוגיים היו יהודים. האב – דוד פוטר, היה מנהל בית הספר המקומי, וצ'סלב זלך עבד כשרת בבית הספר. הוריי הסתתרו יחד אתי ביערות הסביבה כשנלכדו על ידי אוקראינים והועברו לגטו. שם הצליחו לשחד שוטר שהוציא אותי והניח אותי בגינת משפחת זלך. זמן קצר אחר כך הוריי נספו.

הופעתה הפתאומית של תינוקת עוררה את השכנים. אחד מהם, אוקראיני, הודיע לגסטפו. המשפחה בכל זאת ניצלה הודות להתערבותו של הכומר המקומי ושל מתרגמת פולנייה שעבדה עבור הגרמנים. הודות לה, קיבלו הוריי השנִיים מסמך מן הגרמנים לפיו, אני ילדה אבודה מתוך טרנספורט פולני. עכשיו מותר היה להם לטפל בי באופן רשמי. וכך ניצלתי בפעם השנייה. אבל השכנים האוקראינים לא ויתרו. אבי החדש חשש שבסופו של דבר הם יגלו את האמת ואז כולנו נמות. הוא החליט לעזוב מיד את רוז'ישצ'ה ועברנו להתגורר בכפר אירנה, אצל אמו החורגת, בבית צנוע. אחרי המלחמה עברנו ליאנובו ליד לודז'. בשנת 1946 התברר שמישהו מחפש אותי. הוריי המאמצים לא רצו למסור אותי לאיש ואימא החדירה בי פחד מזרים בספרה לי סיפורים מפחידים. ואכן פחדתי. לעתים קרובות הייתי מתעוררת בלילה בצעקות. כעבור שנים רבות נודע לי שחיפש אותי סבא, אבי אימי. הוא חיפש אותי כל חייו. רק אני נשארתי לו מכל משפחתו. גיליתי שאני לא שייכת למשפחה בה חייתי כל חיי כשהייתי בת אחת עשרה. אחרי ארוחת ערב משפחתית, חיבק אותי דודי, שהיה הלום אלכוהול ומלמל: "את לא שייכת למשפחה שלנו... אבל אנחנו כולנו אוהבים אותך". כמו הכה בי רעם ובכיתי כל הלילה. לא היה לי עם מי לדבר ולא היה לי לאן ללכת. מי אני? מניין באתי? לא היה את מי לשאול. סביבי היה קשר של שתיקה. אז התחלתי להבין למה אימא לא אהבה אותי, לעגה לי, צחקה עליי. היא ודאי רצתה שתהיה לה בת יפהפייה ואני הייתי רזה, חסרת חן, עצובה ותמיד מבוהלת. השתדלתי מאד לזכות ולו למחמאה הקטנה ביותר ממנה, אך לשווא.