אני נולדתי בסוף 1939 , קראו לי אסתר גודינשטיין ושם החיבה שלי היה טוּסיה. הייתי בת שנתיים כשנכלאתי עם הוריי בגטו ברודי. הרעב היה נורא. בסתיו החלו הגרמנים לגרש אנשים למחנה בלז'ץ, חלקם נרצחו במקום, ביניהם אבי. אמי רצתה להציל אותי ומסרה אותי לצד הארי שבעצמה הסתתרה בבונקר, בו גם ילדה את אחותי. שאר האנשים בבונקר חששו שבכי התינוקת יסגיר את נוכחותם ולכן, התינוקת נחנקה. אימי שרדה והחלה לחפש אותי. האיש שחילץ אותי מההגטו ומצא עבורי משפחה פולנית, נרצח בידי הגרמנים. שנה וחצי נדדה אימי ברחבי מחוז ווהלין, סרקה כפרים ועיירות, בזמן שאני התגוררתי כבר בשטחים החדשים של מערב פולין, בשם אחר שהקשה עליה למצוא אותי. לבסוף ויתרה ועלתה ארצה, פגשה את בעלה השני ונולדו להם שני בנים. כעבור שנים, בשנת 1989 , הודות לבדיקות גנטיות, הצלחתי למצוא אותם. למרבה הצער אימי כבר לא הייתה בחיים.

לבית משפחת טיטָרֶנקו הגעתי בחג הפסחא בשנת 1943. הבגדים שלי, שיערי וכל גופי היו מלאי כינים והתביישתי מאד. אחרי שרחצו אותי וטיפלו בכינים ובפצעים שהיו לי, הושיבו אותי ליד שולחן החג. הייתי כל כך מורעבת, שהיה צריך להחזיק לי את הידיים כדי שלא אתנפל על האוכל. הטבילו אותי בכנסייה ברוֹבנוֹ שם קיבלתי שם פרטי, שם משפחה ותאריך לידה. אחרי המלחמה הוריי חזרו לפולין. אירועי הילדות המוקדמת גרמו לכך שזמן רב נהגתי להרטיב בלילות. אימא התרגזה על כך וחטפתי ממנה מכות. היא לא הצליחה לשלוט בזה. נראה לי שיחסם של הורים לילדם הטבעי שונה מיחסם לילד מאומץ. אימא לימדה אותי שצריך למלא תמיד את חובתך ללא קשר לנסיבות. כשהתחתנתי ועברתי לטוֹרוּן, לקחתי אותה אליי וטיפלתי בה עד מותה. היחס הקשה של אימא אליי הטיל צל על כל חיי. אני קרה, לא מסוגלת להפגין רגשות לקרובים שלי. כך גידלו אותי וזה נשאר טבוע בי.