הוריי, חנה ויעקב פיינשטיין, גרו יחד עם סבא וסבתא ברחוב זָבַלנה 15 בווילנה. אבא סיים לימודי משפטים באוניברסיטה ויחד עם סבא ניהל משרד לעריכת דין. כשהייתי בת שבועיים הופיעה בביתנו מטפלת – פולנייה בת 36 , סטניסלבה בוטקביץ', שטיפלה בי נפלא במשך שנתיים. בשנת 1941 נכנסו הגרמנים לווילנה, הוקם הגטו ושם הייתי יחד עם בני משפחתי הקרובה והרחוקה. חליתי בגטו, הייתי אנמית, תשושה, מכוסה בגלדים. הוריי הבינו שלא אשרוד בגטו. אימא יצאה אתי אל מחוץ לחומות יחד עם קבוצת עובדים ומסרה אותי במקום שנקבע מראש, לידיה של המטפלת שהסכימה לקחת אותי אליה. היא הספיקה לומר רק "סטסיה, אני מוסרת לך אותה. אם אשרוד, תחזירי לי. ואם לא, את יכולה להטביל אותה ולגדל אותה כבתך." ידעתי שההורים שלי לא נותרו בחיים. המטפלת שלי ניסתה לשוחח אתי עליהם, אבל אני לא רציתי לשמוע. זה כאב מדיי. לעתים קרובות הייתי מתארת לי איך אני פוגשת אותם. בחלומותיי הורי הלכו יד ביד בשדרה יפהפייה ואני רצתי ונפלתי על צווארם. כל כך רציתי משפחה וקינאתי בחברות שלי להן היו דודים, דודות, סבים. בחגים היינו רק שתינו. בשנת 2006 קרה נס – מצאתי בישראל דוד ודודה, בני משפחתו של אבי. הם שרדו את השואה וחיפשו אותי כל השנים. עכשיו יש לי משפחה גדולה ונפלאה.

בשנת 1943 חוסל גטו וילנה. המטפלת הייתה משוכנעת שכל משפחתי אבדה, היא הטבילה אותי בתור בתה. היא הסתתרה אתי בווילנה אצל האחים שלה אבל עד מהרה החלו השכנים לגלות עניין בי והמטפלת עברה יחד אתי לביתו של קרוב משפחה שהתגורר באזור מבודד בניימנצ'ין, בו נחפר מקום מחבוא עבורנו ביער ושם הסתתרנו עד סוף המלחמה. כשהיה מופיע מישהו פתאום, היו מסתירים אותי במרתף. ידעתי שאסור לי להשמיע שום צליל. פעם, כשנכנס הביתה שוטר, הסתירו אותי בבהלה מתחת לכסת גדולה. התעלפתי ובמשך ימים רבים לא דיברתי. פחדתי כל הזמן, ידעתי שאסור לי לגלות את האמת. אם ישאלו אותי אם אני יהודייה, עלי לומר שלא, לכרוע ברך ולדקלם תפילות. אחרי המלחמה, בשנת 1946 , עשינו דרכנו לפולין והגענו למחוז אולשטין. במשך כמה שנים פרנס אותנו המשרד הממשלתי לחוזרים מברית המועצות, אחר כך היינו צריכות להסתדר בעצמנו. המטפלת אמרה שלא תמסור אותי, גם כשהופיעו אצלנו אנשים שחיפשו ילדים יהודים. הייתי קשורה אליה מאד, את ההורים לא זכרתי, לא יכולתי להעלות על דעתי פרידה. ויתרתי על לימודים גבוהים, אף שהייתי התלמידה הטובה ביותר בבית הספר. הלכתי לעבוד והתחלתי להרוויח כסף בשבילנו. בכסף הראשון שהרווחתי קניתי למטפלת שלי בד לשמלה. היא התגאתה בי והראתה בגאווה את השמלה לכל השכנות. אף פעם לא קראתי לה אימא. לא ידעתי שהיא חיכתה לזה. כשהתחתנתי ונולד לי בן, המטפלת הייתה לסבתא וכך כולנו קראנו לה. היא הייתה אתי עד מותה, עזרה לי לגדל את בניי והייתה נערצת ע"י הנכדים‪.‬