בגיל שמונה עשרה נודע לי שאני יהודייה.
אני לא זוכרת את הגטו או דבר מן התקופה ההיא. חיי החלו ב 2- במאי 1943 ברחוב וילצ'ה בוורשה, אצל הוריי הפולנים, אנסטזיה וולריאן סובולבסקי. הייתי כמעט בת ארבע. אצלם עברתי את המלחמה. חלקתי עם הוריי ימים טובים וימים רעים. בחורף 1943 אבא נכלא בתור בן ערובה בכלא פביאק בוורשה. מדי יום הלכנו, אמי ואני, לראות אם שמו מופיע בהודעות על הוצאות להורג. כעבור חודשים אחדים חזר הביתה. אחרי המלחמה נכלא לשש שנים על ידי הקומוניסטים כ"מחבל כלכלי". אימא, שהייתה רוסייה במוצאה, לא שלטה היטב בפולנית ולמרות שהייתה חולנית, נאלצה לעבוד עבודה פיזית כדי לקיים אותנו. היא מתה בשנת 1958 כשהיא רק בת 59.
יחסיי עם אבא היו קשים. יום אחד בשעת כעס, אמר לי שאיני בתם. זה היה רגע נורא לשנינו. הוא סיפר לי את מה שידע על גורלי. וכך, בגיל שמונה עשרה נודע לי שאני ילדה יהודייה שניצלה מהגטו. זה היה בשבילי זעזוע נורא. הרגשתי כאילו כל עולמי קרס בן רגע, כשהתברר שכל מה שידעתי על עצמי, אינו אמת. התחלתי לחפש את עקבות "העולם האחר". בישראל ובאנגליה מצאתי קרובי משפחה ששרדו את השואה, שוחחתי עם כמה אנשים שהכירו את משפחתי, חיטטתי בארכיונים. זה הפך למרכז חיי.. מההתחלה מצאתי אנשים טובים שהופיעו בדרך. תחילה מישהו שהציל את חיי, אחר כך טיפלו בי במסירות, קיבלתי כל מה שילד יכול לקבל מהוריו – אהבה, דאגה, חום. הצלחתי מכל בחינה שהיא.