נולדתי בשנת 1939 בוורשה, במרפאת "ויטה" שהייתה בבעלות משפחתי. אימא, לאונטינה טמרסון לבית זקס, הייתה בוגרת הפקולטה לשפה וספרות פולני, אבי, סטניסלב טמרסון, היה רופא. עד שנת 1942 חייתי עם הוריי בגטו ורשה. התנאים הלכו והחמירו מיום ליום. הוריי הבינו שאינם יכולים להבטיח את שלומי והחליטו לשלוח אותי אל דודתי אנטונינה. בסוף 1942 תחילת 1943 הוציאה אותי האומנת מהגטו והביאה אותי, מלאת כינים וכוויות קור, לבית דודתי בקטוביץ אך זו, חששה לסכן את משפחתה ומסרה אותי למכרים חשוכי ילדים - צ'סלבה ויאן אוטרמבה.

הוריי החדשים מיד עברו יחד אתי ללודז' ואחר כך לסְקַרז'יסְקוֹ- קָמיֶינָה, שם היו להם חברים רבים. גרנו שם בבית קטן בפרבר, כמעט עד סוף המלחמה. את רוב הזמן ביליתי עם אימא, שהייתה אז טובת מזג, שיחקה אתי, קראה לי ספרים, שרה שירים. למרות המלחמה היא ניסתה ליצור עבורי בית מאושר. אני זוכרת שבמשך כמה חודשים הוריי לא אכלו סוכר כדי לקנות לי דובי שעליו חלמתי. בסוף המלחמה חיינו בלודז', שם התגוררה משפחתה של אמי הפולנייה. שם גם נערכה פגישה שקבעה את כל מהלך חיי, בה הופיעה קרובת משפחה רחוקה בשם רוזה שחיפשה אותי בשם אחותו של אבי, שהתגוררה אז בבלגיה. ההורים המאמצים אהבו אותי כמו הייתי בתם הביולוגית. הם הצליחו, בתחנונים, לשכנע את הדודה רוזה שלא תפריד בינינו. בלודז' היה לי בית אמיתי עם המון דודים ודודות. הייתי מוקפת אהבה ודאגה. כשחליתי בטיפוס, אימא ישבה לידי ימים שלמים, מחזיקה בידי, קוראת לי ספרים. אבא היה לוקח אותי לטיולים, למזחלות בחורף, ואפילו בנה לי במו ידיו בית בובות. המלחמה גרמה לאימי לחלות במניה-דיפרסיה. אולי בגלל זה חרדו ההורים לבריאותי והסתירו מפניי והסתירו מפניי את עובדת היותי ילדה מאומצת. המשפחה והחברים ידעו את האמת, אך מעולם לא גילו דבר. ההורים שמרו על קשר מכתבים עם המשפחה היהודיה שלי וממש לחצו עליי להתכתב אתם. ואני חשבתי שגם הם "דודים" ו"דודות". האמת נודעה לי בזמן ביקורי השני אצל הדודה בבריסל. הייתי אז בת 26 . כיבדתי את רצונם של הוריי – מעולם לא גיליתי להם שאני יודעת. גם הם וגם אני שמרנו על הסוד – מאהבה.