הוריי היהודים, הוריי הפולנים
שרדתי כי להורי היה האומץ להיפרד ממני
נולדתי בשנת 1939 בוורשה, במרפאת "ויטה" שהייתה בבעלות משפחתי. אימא, לאונטינה טמרסון לבית זקס, הייתה בוגרת הפקולטה לשפה וספרות פולני, אבי, סטניסלב טמרסון, היה רופא. עד שנת 1942 חייתי עם הוריי בגטו ורשה. התנאים הלכו והחמירו מיום ליום. הוריי הבינו שאינם יכולים להבטיח את שלומי והחליטו לשלוח אותי אל דודתי אנטונינה. בסוף 1942 תחילת 1943 הוציאה אותי האומנת מהגטו והביאה אותי, מלאת כינים וכוויות קור, לבית דודתי בקטוביץ אך זו, חששה לסכן את משפחתה ומסרה אותי למכרים חשוכי ילדים - צ'סלבה ויאן אוטרמבה.
ההורים הסתירו מפניי שאני מאומצת. עד סוף חייהם הם לא ידעו שגיליתי את סודם.
הוריי החדשים מיד עברו יחד אתי ללודז' ואחר כך לסְקַרז'יסְקוֹ- קָמיֶינָה, שם היו להם חברים רבים. גרנו שם בבית קטן בפרבר, כמעט עד סוף המלחמה. את רוב הזמן ביליתי עם אימא, שהייתה אז טובת מזג, שיחקה אתי, קראה לי ספרים, שרה שירים. למרות המלחמה היא ניסתה ליצור עבורי בית מאושר. אני זוכרת שבמשך כמה חודשים הוריי לא אכלו סוכר כדי לקנות לי דובי שעליו חלמתי. בסוף המלחמה חיינו בלודז', שם התגוררה משפחתה של אמי הפולנייה. שם גם נערכה פגישה שקבעה את כל מהלך חיי, בה הופיעה קרובת משפחה רחוקה בשם רוזה שחיפשה אותי בשם אחותו של אבי, שהתגוררה אז בבלגיה. ההורים המאמצים אהבו אותי כמו הייתי בתם הביולוגית. הם הצליחו, בתחנונים, לשכנע את הדודה רוזה שלא תפריד בינינו. בלודז' היה לי בית אמיתי עם המון דודים ודודות. הייתי מוקפת אהבה ודאגה. כשחליתי בטיפוס, אימא ישבה לידי ימים שלמים, מחזיקה בידי, קוראת לי ספרים. אבא היה לוקח אותי לטיולים, למזחלות בחורף, ואפילו בנה לי במו ידיו בית בובות. המלחמה גרמה לאימי לחלות במניה-דיפרסיה. אולי בגלל זה חרדו ההורים לבריאותי והסתירו מפניי והסתירו מפניי את עובדת היותי ילדה מאומצת. המשפחה והחברים ידעו את האמת, אך מעולם לא גילו דבר. ההורים שמרו על קשר מכתבים עם המשפחה היהודיה שלי וממש לחצו עליי להתכתב אתם. ואני חשבתי שגם הם "דודים" ו"דודות". האמת נודעה לי בזמן ביקורי השני אצל הדודה בבריסל. הייתי אז בת 26 . כיבדתי את רצונם של הוריי – מעולם לא גיליתי להם שאני יודעת. גם הם וגם אני שמרנו על הסוד – מאהבה.
מלגוז'טה אוֹטרֶמבּסקָה
סיימה לימודי בלשנות ערבית באוניברסיטת ורשה, עבדה כמורת דרך, מתרגמת מצ'כית, שייטת נלהבת. חברה באגודת "ילדי השואה" בפולין.יש לה בן ושני נכדים.
הורים
צ'סלבה
אוטרמבסקה לבית זלינסקי
(1907–1993)
היא הייתה בוגרת קונסרבטוריון למוסיקה בכיתת פסנתר. הייתה אישה משכילה ועסקה בתרגומים מספרדית ומצ'כית. כאימא הייתה חמה ורגישה ושמחה בכל הצלחה שלי.
לאונטינה
טמרסון לבית זקס
(1909 –1943?)
לפני נישואיה עבדה כמורה לפולנית, אחר כך עזרה לבעלה במרפאה שלו. הייתה אישה יפה ורבת חן. את פניה אני מכירה רק מצילומים.
יאן
מארק אוטרמבסקי
(1908–1966)
בוגר בית הספר הגבוה למסחר בינלאומי בווינה. לפני המלחמה עבד בחברת הספנות GAL בין השאר בגדיניה, בהמבורג ובוולנסיה. אחרי המלחמה חזר לעבוד באותה חברה. אבל לפני הכול הוא היה האבא האהוב והכי טוב שיכולתי לבקש.
סטניסלב
טמרסון
(1903–1943?)
כתלמיד תיכון השתתף במלחמה של שנת 1920 נגד הבולשביקים. בשנת 1928 סיים את לימודיו בבית הספר לרפואה באוניברסיטת ורשה. עד שנת 1939 ניהל מרפאה בשם "עזרה ראשונה" וכן, מרפאה פרטית. בגטו ורשה עבד כרופא.