מן הגטו הוציא אותי ואת משה אחי, ולריאן יָנֶצְקי. בבית הילדים נתנו לי את שם משפחתו, את השם הפרטי טרסה ותאריך לידה (7.6.1942). את תאריך ההטבלה רשמו בעיפרון, כשם שעשו ליתומים יהודים אחרים. מכאן בא הכינוי "ילדי עיפרון". גם אחי קיבל מסמכים אריים. אינני יודעת בן כמה הוא היה, איפה הוסתר והאם שרד את המלחמה. עקבותיו אבדו. כעבור שנים נודע לי שהוריי היהודים הכירו את קטז'ינה ינצקה – הם עבדו יחד בבית חולים. אולי מסרו אותי להשגחתה?‬

בבית בודואן שהיתי, עם הפסקות, מיולי 1942 עד ינואר 1945 . אחת המטפלות שלי הייתה קטז'ינה ינצקה. בסתיו 1943 , כאשר החלו הגרמנים לסרוק בשיטתיות בתי ילדים, היא הסתירה אותי בשכונת אוקנציה, מחוץ לעיר. בדצמבר חזרתי לבית בודואן. כעבר שנה, לקראת סוף המלחמה, שוב הוציאה אותי משם קטז'ינה ינצקה יחד עם ידוויגה בּריך. באביב 1945 לקחה אותי ידוויגה בריך למשפחתה, לעיירה קטנה בשם קרוֹשנֶביצֶה ליד קוּטנוֹ. מאותו רגע הייתי בתה.‬ בדרך מוורשה קיבלתי פרוסת לחם עם שכבה עבה של חמאה שהייתה מצרך נדיר מאד באותה תקופה. רציתי להשאיר את הפרוסה לקינוח והיא התמוססה בידיי הקטנות. הייתי עצובה מאד.‬ בעיירה הזאת גרנו עד השחרור. כאשר אחותה של אמי המאמצת, גניה, שבה ממחנה הריכוז רוונסבריק, נסענו שלושתנו לבּיֶילָאבָה בשלזיה תחתית, שהייתה אחרי המלחמה מקום הריכוז הגדול ביותר של יהודים פולנים ששרדו את השואה. הלכתי לגן יהודי‬ ושיחקתי בחצר עם ילדים משלל דתות. אימא התייחסה אליי תמיד בקרירות – לא חיבקה אותי, לא נישקה, אני לא זוכרת אם אי פעם ישבתי על ברכיה. אותו יחס‬ הפגינה אחר כך גם כלפי ילדיי. קשר קרוב הרבה יותר היה לי עם הדודה גניה. לאימא היה סדר עדיפויות ברור: עבודה – היא הייתה פיזיותרפיסטית במרכז בריאות, אחר כך הכנסייה, , ולבסוף, טיפול בבית. היא התלבשה תמיד בצניעות, בשמלות כהות ארוכות שרוולים.‬ כאשר שאלתי אותה על אבי הייתה מספרת שנספה במחנה גרוס-רוזן ממש לפני השחרור. נראה לי שהיא המציאה דמות אב כדי לא לספר לי את האמת על מוצאי. היא מעולם לא‬ נישאה. את כל חייה הקדישה לי.‬