תעודת הלידה שלי היא כפית כסף עליה חרוטים שם ותאריך לידה. מן הגטו הוציא אותי פאבל בוסולד, בנה החורג של אמי המאמצת, כשאני מונחת בארגז. אמי הביולוגית טלפנה מדי פעם מהגטו. אכולת געגועים רצתה לשמוע ולו לרגע, את קול ילדתה. היא יכלה להינצל אך לא רצתה להיפרד מהוריה. אני מנסה לתאר לעצמי מה הרגישה אמי הצעירה , בת 24 בסך הכול, כשמסרה את בתה לזרים. היא ודאי קיוותה שאשרוד. אף שהייתי קטנה, לעולם לא אשכח את אימי היהודייה. לא הייתי מזהה את פניה בתצלום, אבל אני רואה אותה בחלומותיי.

סטניסלבה בוסולד הייתה מיילדת ושיתפה פעולה עם ארגון הז'גוטה. היא נהגה לענוד על זרועה סרט עם מגן דוד ולהיכנס לגטו כדי לסייע בלידת תינוקות, ואפילו הסתירה בביתה תינוקות יהודים ותיווכה במציאת משפחות פולניות עבורם. אני נשארתי אצלה לתמיד. היא הייתה אז אלמנה בת ששים כמעט, ילדיה שלה היו כבר בוגרים. קיבלתי ממנה הרבה אהבה. אימא שמרה עליי מפני מפגש מוקדם מדי עם העבר שלי. היא לא העלתה בדעתה שאני עלולה לגלות את זה בעצמי. היא לא איפשרה לשום ארגון העוסק בהחזרת ילדים יהודים שניצלו, למצוא אותי. הבנתי את זה שנים רבות אחר כך, כשהראו לי בעודי בארה"ב , את רשימת הילדים האבודים כשאני בתוכה . הייתי בת 17 כשבמקרה נודע לי שכל מה שאני יודעת על עצמי אינו אמת. אימא שלי בכלל לא ילדה אותי, היא רק טיפלה בתינוקת בת ששה החודשים שהייתי. הוריי ומשפחתי נספו ואני ילדה יהודייה שניצלה בנס. לא רציתי להפגין חוסר נאמנות כלפי אימי, לא רציתי לגרום לה כאב. שנים רבות לא דיברנו על כך. כשהייתה בתי בת חצי שנה, הבנתי מה הרגישה בוודאי אימי כשנאלצה להיפרד מהתינוקת שלה והתחלתי לחפש את עקבות משפחתי היהודייה. שתי האימהות שלי אינן עוד בין החיים, אבל הן יישארו אתי עד סוף חיי. נוכחותן מזכירה לי שאין דבר הורס יותר משנאה ואין דבר יקר יותר מטובם של אנשים.