הסבתות – נורמה וורמן ואנטונינה קרסניצקה הכירו זו את זו. הן החליטו שאם יהיה צורך, אנטונינה תדאג לי. בסתיו 1942 החל חיסול הגטו בבלז'ץ. בספטמבר גורשו כמה מאות יהודים למחנה מיידנק ובאוקטובר גורשו למעלה משבעת אלפים יהודים בטרנספורט לסוביבור. הוריי, טאובה ומרדקו רוחמן וילדיהם ‪)‬חוץ ממני היה להם עוד ילד בן שבע‪(‬, הצליחו להיחלץ מהגטו והסתתרו בשדה. בדצמבר 1942 דפקו על דלתה של אנטונינה קרסניצקה. הייתי אז בת 11 חודשים, הייתי חולה, ופצועה בפצעי קור. הם ביקשו שתטפל בי כמה ימים, שאחלים, כשהם שרדתי הודות מחפשים מקלט חדש.

סבתא אנטונינה התגוררה עם בתה נטליה קוסקו, אלמנה ללא ילדים, שהייתה אחר כך לאימי. תחילה התנגדה נטליה להסתרת ילדה יהודייה, אבל אימא שלה התעקשה. שתיהן חשבו שהוריי יבואו לקחת אותי, אך חלפו שבועות ואיש לא בא. נטליה פחדה מאד, היא ידעה שחייה בסכנה – בבית נמצאת תינוקת זרה ללא כל תעודות. אימה שכנעה אותה שהכי טוב יהיה להטביל את הילדה כבתה. היא פנתה לעזרת כומר הקהילה המקומית והודות לו ב 18- באוקטובר 1943 , הוטבלתי. הייתי לבתה של נטליה קוסקו, אלמנה בת 43 אבל אימא עדיין פחדה שמישהו יודיע עלינו לגרמנים ונהגה להסתיר אותי בבית. מהפחד, התחילה לשתות וודקה תוצרת בית. סבתא אנטונינה היא זו שטיפלה בי כמו הייתי נכדתה האמיתית. היא מתה בשנת 1944. אחרי השחרור אימא לא רצתה להישאר בבלז'ץ עזבנו לשטחים החדשים, לעיר סלופסק. אימא התפרנסה מתפירת כובעים ואני עזרתי לה. התפרנסנו בדוחק. למרות זאת, דאגה אימא שאלמד ולמרות התנאים הקשים, הצלחתי לסיים לימודים גבוהים. אימא לא הייתה רגשנית, לא הפגינה חום, לא נישקה, לא חיבקה, אבל הייתה קשורה אליי מאד ונהגה לומר שבשבילי היא מוכנה ללכת באש ובמים. בגיל 12 התחלתי לחשוד שנטליה אינה אימי הביולוגית. חשתי בזה בהתנהגותה, בקרירות, בדרך שהתייחסה אליי. שאלתי אותה ישירות, ואז היא סיפרה לי את האמת.