ב–15 במאי 1943 הוציא אותי מן הגטו איש המשטרה הכחולה. היום אני יודעת שהיה זה קרוב לוודאי פבל גולומבק. היה עליי פתק עם השם אנה ותאריך הלידה – 13 באוקטוב 1942 . וגם הערה, לפיה, מפקידים אותי הוריי לחסדי האל ואנשים טובים. הוריי לא רשמו את שם המשפחה כדי להגן עליי. הוריי המאמצים כיבדו את רצונם והשאירו לי את השם אנה. גם אלה וגם אלה דאגו לי כמיטב יכולתם.

אימצו אותי סטפניה ואלבין דובינצקי. הוטבלתי כבתם. את המסמכים בשבילי הכינו בבית בודואן, בית ילדים בוורשה. בשנים 1947 – 1951 היו שולחים אותי מדי פעם לבית ילדים בטוּרָבָה ובמקומות אחרים. התגעגעתי אליהם נורא והייתי עושה את עצמי חולה במחלות שונות כדי לחזור הביתה. עכשיו אני יודעת שהתקופות האלה היו קשורות לחיפושי ילדים יהודים שניצלו, אצל משפחות פולניות. אחר כך עברנו לעיר קטוביץ׳ ואבא חלה. הוא מת כשהייתי בת תשע. אחרי מותו של אבא התחילו להגיע אליי מכתבים אנונימיים. למדתי מהם שאני ילדה יהודייה, שאני אסופית, שאני לא בתם של הוריי, שאני לא צריכה לגדול במשפחה פולנית ועליי לחזור ל"אנשים שלי", כלומר לעזוב לישראל. אימא הכחישה הכול וטענה שאני בתה. חשתי שהיא לא אומרת לי את האמת, אבל לא רציתי להכעיס אותה. בסוף שנות החמישים אימא חלתה במחלת לב. תקופות ארוכות בילתה בבתי חולים. לא הייתה לי משפחה לפנות אליה. היא מתה בנובמבר 1958. הייתי אז בת 16 ונשארתי לבדי בעולם.