נולדתי בשנת 1938 בעיר רדומסקו. שמי היה רנטה, ושם החיבה היה רניה. אבי איזידור פרמינגר היה עורך דין. היינו משפחה מאושרת – היו לי הורים, מטפלת ואח גדול ממני בשמונה שנים בשם ברונוש. עם פרוץ המלחמה נסענו לסבא וסבתא בברודוי. בשנת 1942 מצאנו את עצמנו בגטו. הורי לא ידעו להסתדר במציאות החדשה. המטפלת שעבדה אצלנו 13 שנים והייתה קשורה מאד להוריי, הייתה בשבילנו עוגן הצלה. היא סיפקה לנו מזון ובגדים והצילה אותנו מקור ומרעב. התנאים היו קשים יותר ויותר, הייתה בגטו מגיפה של טיפוס והחלו גירושים למחנה בבלז'ץ. ההורים החליטו למסור אותי למטפלת שלי והיא הוציאה אותי מן הגטו כשהיא מחזיקה בידי. יום אחד אימי ואחי היו בטרנספורט למחנה מוות. אימא אמרה לבנה לברוח כאשר הם הובלו בטור דרך העיר. הוא הסתתר בשער אחד הבתים ובלילה בא לדירתה של המטפלת שלי. עד מהרה הצטרף אלינו גם אבא. המטפלת מצאה להם מסתור בערימות חציר וכל חודש שילמה לבעל החווה בעד חייהם של אבי ואחי. הם נספו בתחילת 1944 , אחרי שמישהו הלשין עליהם ואולי בכלל רצח אותם האיכר אצלו הסתתרו.

אימא השיגה בשבילי מסמכים המאשרים שאני בתה. היא נתנה לי את שם משפחתה והטבילה אותי בשמות אירנה- סטניסלבה. הייתי ילדה ולא הבנתי את הסכנה ואת המעמסה על כתפיה של אימא. היא נאלצה להסתתר גם מפני אחיה שסירבו להסתיר את משפחתי ואיימו להסגיר אותנו לגרמנים. לאחר מותם של אבי ואחי אימא הייתה קרובה לטירוף הדעת מתוך תחושת אשמה על שלא הצליחה להצילם. אחרי השחרור החליטה אימא, שהייתה אוקראינית, לקחת אותי ולעבור לפולין. המסע נמשך חודשיים ובסופו הגענו לעיירה אוֹפוֹלֶה, מצאנו חדר בעליית גג, בלי מים, בלי ביוב, אבל היינו מאושרות ששרדנו ואנחנו ביחד. הייתי ילדה שמחה ואהבתה של אימא פיצתה על אֵימי המלחמה. לפעמים החרידו את שלוות חיינו ביקוריהם של אנשים זרים שרצו לקחת אותי תמורת סכום כסף גדול. עכשיו אני יודעת שהם באו מישראל בחיפוש אחר ילדים יהודים ששרדו. כדי לפרנס אותנו אמא עבדה קשה במפעל בטון כעוזרת לבנאים. למרות העוני, היא הצליחה להביא אותי עד לסיום לימודים באוניברסיטה. ניסיתי לעזור ככל יכולתי: נתתי שיעורים פרטיים, עבדתי כמדריכה בקייטנות. אימא הייתה גאה בי ואהבה אותי כמו הייתי בתה הביולוגית. בגללי לא התחתנה. כשלמדתי את הסיפור האמיתי על מוצאי ועל מותם הטראגי של הוריי ושל אחי, היחסים בינינו לא השתנו, עדיין הרגשתי שאני בתה.