המטפלת שלי הייתה לאימא שלי ובעיניי זה היה מובן מאליו.
אימא השיגה בשבילי מסמכים המאשרים
שאני בתה.
היא נתנה לי את שם משפחתה והטבילה אותי בשמות אירנה- סטניסלבה. הייתי ילדה ולא הבנתי את הסכנה ואת המעמסה על כתפיה של אימא. היא נאלצה להסתתר גם מפני אחיה שסירבו להסתיר את משפחתי ואיימו להסגיר אותנו לגרמנים. לאחר מותם של אבי ואחי אימא הייתה קרובה לטירוף הדעת מתוך תחושת אשמה על שלא הצליחה להצילם.
אחרי השחרור החליטה אימא, שהייתה אוקראינית, לקחת אותי ולעבור לפולין. המסע נמשך חודשיים ובסופו הגענו לעיירה אוֹפוֹלֶה, מצאנו חדר בעליית גג, בלי מים, בלי ביוב, אבל היינו מאושרות ששרדנו ואנחנו ביחד. הייתי ילדה שמחה ואהבתה של אימא פיצתה על אֵימי המלחמה. לפעמים החרידו את שלוות חיינו ביקוריהם של אנשים זרים שרצו לקחת אותי תמורת סכום כסף גדול. עכשיו אני יודעת שהם באו מישראל בחיפוש אחר ילדים יהודים ששרדו.
כדי לפרנס אותנו אמא עבדה קשה במפעל בטון כעוזרת לבנאים. למרות העוני, היא הצליחה להביא אותי עד לסיום לימודים באוניברסיטה. ניסיתי לעזור ככל יכולתי: נתתי שיעורים פרטיים, עבדתי כמדריכה בקייטנות. אימא הייתה גאה בי ואהבה אותי כמו הייתי בתה הביולוגית. בגללי לא התחתנה. כשלמדתי את הסיפור האמיתי על מוצאי ועל מותם הטראגי של הוריי ושל אחי, היחסים בינינו לא השתנו, עדיין הרגשתי שאני בתה.